הנשמה היא החלק הנצחי שבנו. המהות הפנימית שלובשת לבושים רבים ומגוונים במהלך התפתחותה וגדילתה. היא יוצאת מן השלמות ושבה אליה עצמאית, וחופשית. כך היא משתוה למקור ממנו קורצה. מעטים הם אלו שבאו עמה במגע ישיר, למדו אותה, והכירו את כל שלבי התפתחותה.המעטים הללו, בני העליה, יחידי הסגולה, המקובלים, הם שכתבו עבורנו את חכמת הקבלה. הם ידעו שכולנו נעבור את התהליך שעברו, כיוון שראו בבירור את מהלך התפתחות המין האנושי אל עבר השלמות, והבינו שכל שלב בהתפתחות הוא הכרחי.
כדי להקל עלינו את תלאות המסע הכינו עבורנו המקובלים תרשים מדויק להפליא של שלבי היפרדותה של הנשמה מן השלמות, ושל הדרך שאנחנו אמורים לעבור כדי להשיבה לשורשה. את התרשים הזה הם תארו בעזרת כתבי הקודש - התורה, התלמוד, ספר הזוהר, כתבי האר"י הקדוש וכתביו של הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שחיבר לספר הזוהר.
חכמת הקבלה מתארת את מבנה הנשמה ואת התהליך שהיא עוברת משורש היוצרותה ועד לגמר מסעה המרתק.
התהליך הזה מתחלק לשני שלבים עיקריים:
בשלב הראשון נפרדת הנשמה מן השלמות ויורדת דרך חמישה עולמות עד למצב הירוד והשפל ביותר שלה - בעולמנו. המילה "עולם" נובעת מכך שבכל שלב נעלם מן הנשמה הקשר אל שורשה, אל השלמות שממנה יצאה. חמשת העולמות נקראים: עולם אדם קדמון, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה. העולמות הללו מצויים במרחב הרוחני, כך שכל עוד זוכה הנשמה לקשר גלוי עם שורשה, היא יכולה להתקיים בתוך אותם עולמות. מידת הקשר ועוצמתו תלויה בעולם שבו היא נמצאת. ככל שהעולם גבוהה יותר כך מצויה הנשמה בקשר ברור, יציב וחזק יותר עם השורש שלה.
העולם שלנו מצוי למטה מכל העולמות הרוחניים ומנותק מהם. כאן מקבלת הנשמה את מידת החיות המינימלית לצורך קיומה, ולא יותר מזה. לכן אין לנו שום קשר עם שורשנו הרוחני. אנחנו חיים כעיורים ביחס לרוחניות. אנחנו רואים את התוצאות, אבל איננו מסוגלים להבין את הסיבות למה שמתרחש בעולמנו. האירועים מתרחשים בתוכנו וסביבנו ללא שום יכולת בקרה או הכנה מראש לקראת הבאות, וללא הבנה של תכליתם.
כאן מתחיל השלב השני.בשלב זה מתעוררת הנשמה לחיים ומתחילה במסע משאול התחתית בו היא מוצאת את עצמה בחזרה אל האושר והשלמות בהם היתה מצויה בעבר. כיוון שהיא עושה את זה באופן עצמאי היא זוכה ללימוד מעמיק ויסודי של הדרך דרכה ירדה. היא מטפסת על הסולם שהוכן עבורה בתהליך הירידה, ורוכשת בכל שלב את מידת התענוג שבחיזוק הקשר אל מקורה. כך היא פוסעת שלב אחר שלב עד שזוכה לתקן את הקשר לשורשה במידה המקסימלית. אולם כיוון שעשתה את הדרך בעצמה היא רוכשת מן התהליך הנאה עצומה המשתוה להנאתו של מי שדחף אותה מלכתחילה אל המסע. היא זוכה לשליטה מלאה ולהבנה של כל שלב בבריאה, ומגיעה בכוחות עצמה אל מימוש תכליתה.
החלק החשוב ביותר המהלך ירידת הנשמה לעולמנו הוא המעבר מן העולמות הרוחניים אל הנתק המוחלט המצוי בעולמנו. השלב הזה נקרא "חורבן בית המקדש".
בית המקדש הוא המקום דרכו מתקשרת הנשמה עם בוראה. עד לחורבן בית המקדש מצויה הנשמה בקשר ישיר עם בוראה ועם שאר חלקי הנשמה הכללית. היא יודעת את רצונו וסרה למרותו. החורבן נגרם כאשר רוצה הנשמה לקבל הנאה גדולה יותר מכפי יכולתה להכיל. אז היא נופלת למצב בו התענוג שולט עליה כל כך חזק עד שאין לה יכולת לראות מי שולח אותו אליה. זה כבר לא מעניין אותה. האגואיזם שלה משתלט עליה כך שהיא רואה את עצמה כמרכז העולם. לא איכפת לה מאף אחד. היא רוצה להנות מן התאוות הכבוד השליטה והידע שניתנים לה ללא שום גבול, ושוכחת שמי ששלח אותה לדרכה מצפה לה שתשוב אליו. המצב הזה נקרא "גלות".
משך שנות הגלות מתבררת לנשמה יותר ויותר עוצמת האנוכיות שלה, והנזק שהיא גורמת לעצמה מעצם הניתוק משורשה. התהליך נמשך עד שהיא מחליטה, מרצונה החופשי, לחדש את הקשר לבוראה ולבקש ממנו שיעזור לה לחזק את מערכת היחסים עמו. הגלות מביאה לנשמה סבל ויסורים רבים המיועדים רק למטרה אחת - להעיר אותה מתרדמתה כדי שתחדש את הקשר לבוראה.
חורבן בית המקדש התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון, הקרוי "חורבן בית המקדש הראשון" הפסיקה הנשמה לקבל הנאה משורשה, אך המשיכה לשמור עמו על קשר, ובשלב השני - "חורבן בית המקדש השני" נותק הקשר לחלוטין.
שני השלבים הללו היו הכרחיים וחיוניים כדי ליצור נתק מוחלט בין הנשמה לבין בוראה. רק מן המצב הזה היא יכולה לבנות את הקשר מצידה באופן עצמאי, ומתוך חופש בחירה. רק מן השפל היא יכולה להעריך את מה שהיא עתידה לרכוש. הניתוק משורשה מאפשר לה להכיר את תכונותיה הגסות והשפלות ביותר ולבקש מבוראה שיעזור לה לתקן אותם.
לכן רואים המקובלים בחורבן בית המקדש מהלך חיוני להשלמת מטרת הבריאה. רק בעזרתו יכולה הנשמה לשוב במלוא עוצמתה אל בוראה.
יחד עם זאת, כיוון שהחל מן השלב הזה חווה הנשמה סבל ויסורים רבים, הנובעים מחורבן הקשר לעולם העליון, הנהיגו המקובלים את מנהגי הצום והתענית ביום תשעה באב שהוא יום החורבן.
קבלת התענוגים מעבר ליכולת לשייך אותם לבורא היתה הסיבה לחורבן, ולכן התיקון הוא להמנע מקבלת התענוגים באותו מצב. הצום והתענית הם הימנעות מקבלת תענוגים. בכך מתקנת הנשמה את הסיבה לחורבן.
חורבן בית המקדש שהתרחש בעולמנו, ממש כמו כל שאר האירועים בעולם הזה, הוא תוצאה של התהליך הרוחני שעוברת הנשמה. המעשים הגשמים שלנו לא יכולים לשנות את התוצאות, כי גם הם נובעים ממקורם הרוחני, ונשלטים על ידו.
לכן, אם יש ברצוננו לתקן את חורבן בית המקדש מוטלת עלינו המשימה ליצור מחדש את הקשר לבורא. אם נצליח במשימתנו נזכה לראות איך גם בעולם החומר יקום מחדש בית המקדש השלישי. והפעם לנצחיות.
המקובלים אומרים לנו שיום תשעה באב הוא יום לידתו של המשיח. המשיח הוא הכוח שמסייע לנברא לתקן את מה שלא הצליח לתקן בכוחות עצמו. כיוון שהחורבן הוא הסיבה לתיקון, הרי שרק אם נתאמץ לתקן את היחס לבורא מצידנו, בכל כוחנו, נזכה להוליד את הסיוע מלמעלה הקרוי "משיח".
הנשמה סיימה כבר את שלבי ירידתה למטה וכעת נותר לנו רק לשפר מיום ליום את הקשר לבורא. ככל שנעשה זאת מהר יותר כך ייטב לנו. מבחינה גשמית זכינו כבר לצאת מן הגלות, אולם עד שלא נתחבר מחדש אל שורשנו בעולמות הרוחניים, ונקים בפנימיותנו את בית המקדש, נישאר בגלות הרוחנית, ונמשיך לסבול את יסורי הגלות.
לקריאה נוספת:
התגעגעתי, אז באתי... "החברים של נטאשה" מדברים קבלה
